מזונות ילדים- החוק, הסמכות, הפסיקה ומה שביניהם.

כעורכת דין לענייני משפחה, אני ערה לא פעם לסוגיית הסמכות לדון במזונות ילדים שעולה, ומבינה כי אנחנו רחוקים מסיומה של סוגיה זו. 

שאלת הסמכות לדון במזונות ילדים משפיעה על כל הליך הגירושין ובפרט על הבחירה בערכאה המשפטית וזאת לאור הבדלי הפסיקה השונים בין בתי המשפט ובין בתי הדין הרבניים.

המונח המשפטי 'מרוץ סמכויות' מלווה כל פתיחת הליך גירושין ומאפיין טקטיקה של מאבק גירושים בין בני הזוג.  

בעוד בנושאי חלוקת רכוש, מזונות אישה ומשמורת ילדים ישנה סמכות מקבילה לשתי הערכאות, הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני, הרי שנושא הסמכות בעניין מזונות ילדים חווה טלטלה במהלך השנים ועוד היד נטויה.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953,  קובע:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".

כלומר, ככל שנכרכו נושאים נוספים לתביעת הגירושין, הרי שבית הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניינים אלו, ואכן, בסעיף זה נכלל גם עניין מזונות הילדים, אולם מאז נחקק החוק, בשנות החמישים, הוא עבר לפחות ארבעה גלגולים במהלך השנים.

בגלגול הראשון לבתי הדין הרבניים היתה הסמכות, ללא כל עוררין, לדון במזונות ילדים שנכרכו, שכן, מיום חקיקת החוק ועד סוף שנות השישים פורש החוק כפשוטו וכלשונו, ככזה המאפשר לכרוך בתביעת גירושין גם מזונות ילדים.

כך למשל כתב השופט ש' ז' חשין  (בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני):

"בסעיף 3 שבו מדובר על גירושין, הנתון לשיפוטי הייחודי של בית-הדין הרבני, נאמר בפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'ענין הכרוך בתביעת הגירושים, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג' כאן לא הסתפק המחוקק בביטוי הסתמי 'מזונות', וציין במפורש, כי מזונות לילדי הזוג אף הם בכלל העניינים הנתונים לשיפוטי הייחוד של בית-הדין הרבני, בבואו לדון בתביעת גירושין" .

באופן דומה כתב השופט מ' זילברג (בד"מ 1/60 וינטר נ' מסיה בארי):

"פירושו של דבר, כי מזונות הילדים אפילו אם הם נדרשים על-ידי הילדים גופם, ולא ההורים המתגרשים, נחשבים ל'ענין הכרוך בתביעת הגירושין".

כלומר, בסמכות בתי הדין הרבניים לדון בתביעה למזונות ילדים, הן אם היא הוגשה על ידי הילדים עצמם והן אם היא הוגשה על ידי הוריהם, ככל שזו כרוכה בתביעת גירושין.

בגלגולו השני, שמכונה 'תקופת הלכת שרגאי', אשר החל בסוף שנות ה-60 ניתנה פרשנות אחרת לחוק שהשפיעה מבחינה מהותית ופגעה הלכה למעשה בסמכות בית הדין הרבני עד ימים אלו.

בית המשפט העליון קבע את ההלכה הידועה שקיבלה את הכינוי 'הלכת שרגאי', בהלכה זו קבע השופט י' זוסמן, ואליו הצטרפו השופטים מ' לנדוי וח' כהן (בע"מ 175-176) כי:

"ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא [או העומד להוציא] יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה האישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושים, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־ הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים…תביעת מזונות של הילד…לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית ־ הדין הרבני… ..ואינה יכולה להיות 'כרוכה' בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל".

כלומר, תביעת מזונות ילדים נחלקת לשניים:

1. תביעת הורה שמגדל ילד עבור השבת הוצאות  שהוציא או שעומד להוציא עבור מזונות הילד.
2. תביעת הילד עצמו למזונותיו פשוטו כמשמעו. 

ההבדל בין תביעות אלו הוא מהותי גם מבחינת בעלי הדין העומדים מנגד, בעוד שתביעת ההורה היא כנגד בן זוגו ושניהם צדדים לתביעת הגירושין, תביעת הילד היא כנגד ההורה והוא אינו צד לגירושין. מטעם זה רק את תביעת השבת המזונות של ההורה ניתן לכרוך לתביעת הגירושין והיא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, אך תביעת הילד עצמו אינה בסמכותו של בית הדין הרבני.

הפסיקה מתבססת ונשענת על טובת הילד, על מעמדו של הקטין ועל עצמאותו לתבוע, תוך מניעת עירובו בסכסוך הגירושין של הוריו ואינו חשוף לסחיטה וכו'.

ההלכה למעשה מצמצמת את לשונו המפורשת של סעיף 3 לחוק, שממנו נובע לכאורה, כי ניתן לכרוך גם תביעת ילדים למזונותיהם.

בגלגולו השלישי, כמה שנים לאחר מכן, ניתנה פסיקה מאזנת המכונה 'הלכת אברהם' על ידי השופט מ' שמגר  ובהסכמת הנשיא ש' אגרנט והשופט ח' כהן ( ע"א 109/75 אברהם נ' אברהם) אשר קבעה:

"תביעה למזונותיהם שלילדים יכול שתעלה בתביעתם של אחד ההורים ויכול שתעלה בתביעת הילדים עצמם:

הורה – המוציא הוצאות למזונותיו של ילד, והסבור כי עומדת לו זכות התביעה להשבתן של ההוצאות ממי שחייב במזונות הילד, כולן או חלקן, יכול לתבוע מזונותיו של הילד ממי שחב בהם לדעתו.

שנית, תביעה למזונותיו של ילד יכול ותהיה משולבת בתביעת גירושין שבין ההורים".

פסק דין זה מאזן בין השמירה על עצמאות הקטין בתביעה למזונותיו לבין לשון החוק המורה על האפשרות לכרוך את תביעת המזונות לתביעת הגירושין, לפיו אכן ניתן לכרוך את מזונות ילדים בתביעת גירושין הנידונה בפני בית הדין ולמנוע מההורה השני להגיש תביעה זו בערכאה מקבילה, אך מאידך היא איננה חוסמת את דרכו של הקטין לפנות לערכאות האזרחיות, משום שהקטין אינו צד להליך המשפטי שמתקיים בבית דין.

לאחר מכן יצאה פסיקה נוספת מבית המשפט העליון 'פסק דין חבושה' על ידי השופט בך, בפסיקה זו נוסף ונקבע, כי אף שיש בידי הקטין עצמו לתבוע בערכאה אזרחית בצורה עצמאית למרות שתביעת מזונות נכרכה לתביעת הגירושין, מכל מקום ככל שהתקיים בבית הדין דיון כהלכתו בעניין מזונותיו של הקטן וניתנו בו החלטות, יש לראות בכך שהקטין היה מעורב בהליכים אלו והיה צד להם.

כלומר, פסק דין זה מהוה עליית מדרגה מהמשתמע מהפסיקה ב'הלכת אברהם', לא זו בלבד שיש לביה"ד סמכות ייחודית לדון בתביעת מזונות עבור הקטין ולא רק בתביעת השבה, אלא ככל שהקטין לא היה צד פורמאלי לדיון בלבד אלא התקיים בעניינו דיון כהלכתו הרי שדרכו לערכאה אזרחית חסומה.

הגלגול הרביעי, אשר החל בשנת 2003, אופיין בפגיעה מהותית בסמכותו של בית הדין הרבני, על ידי שרשרת פסקי דין שהחלו לכרסם באורח שיטתי בסמכותו של ביה"ד הרבני.

פסק הדין הראשון בשרשרת זו הוא  בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן המכונה 'הלכת פלמן', עיקרו של פסק דין זה עוסק בעיקרון כיבוד הדדי של הערכאות, והוא קובע כי במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת-גירושין בבית הדין הרבני, ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות – בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני – שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי כריכה.

אמנם ציינה השופטת ד' בייניש, כי הדבר נכון למעט מקרה שיש בו 'טעם מיוחד', כגון כאשר ברור וגלוי על פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות.

לאחר מכן יצאו החלטות סותרות בצורה כזאת או אחרת, כך שבפועל נוצרה כאן פסיקה סותרת, בשעה שמספר פסקי דין מצמצמים את כריכת מזונות הילדים לתביעת השבה בין ההורים, אחרים דבקים בלשון החוק הפשוטה וגורסים כי מזונות ילדים, בין אם הוגשה הבקשה לקביעתם על ידי הילד עצמו ובין אם על ידי אחד מהוריו – ניתנים לכריכה בבית הדין הרבני.

'המפץ הגדול' אירע בסוף 2019, באותה עת יצאה פסיקה מבית המשפט העליון מאת השופט מ' מזוז בע"מ 7628/17 שנתקבלה ברוב דעות  וטרפה את כל הקלפים תוך שהיא מחזירה את הגלגל אחורה להלכת שרגאי ומפרשת אותו באופן ש'חיסל' את סמכות בית הדין הרבני לדון בעניין מזונות ילדים מכח סעיף 3 לחוק, בפסק דין זה נכתב כי 'הלכת שרגאי' חיה וקיימת ולפיה יש להבחין בין תביעת השבה בין בני הזוג לבין תביעת מזונות הילד, אין מקום או צידוק לסטות ממנה או לשנותה, שכן התכליות שעמדו בבסיסה עודן רלבנטיות גם היום לאחר חמישים שנה.

עוד מוסיף בית המשפט ומנמק, כי מזונות ילדים הם זכות עצמאית של הילדים שאינה מותנית בקשר הנישואין וממילא אינם חלק מזכות הכריכה שנועדה כאמור לאפשר הכרעה כוללת בעניינים הכרוכים בסיום קשר הנישואין. 

מלבד זאת, בסיס הלכה זו עומדות מטרות נוספות, לרבות מניעת השימוש בכריכת מזונות הילדים בתביעת הגירושין כאמצעי לחץ בין בני הזוג וכן למנוע את "מרוץ הסמכויות".

אמנם ישנה  אי בהירות במושג 'תביעת השבה' במזונות ילדים הניתנה לכריכה על פי 'הלכת שרגאי', שהרי כל אחד יכול לטעון כי תביעתו היא תביעת השבה, משום כך מוסיף השופט מ' מזוז ומגדיר כי הכוונה להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה, היינו, להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת. אך היא אינה יכולה להוות מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין על ידי כריכת תביעת השבה המתייחסת להוצאות עתידיות שאינן תחומות כאמור. מטבע הדברים מדובר בהליך שאינו מצריך דיון והכרעה בסוגיה המהותית של החיוב במזונות.

במקרה שתביעת המזונות מוגשת מכח סעיף 3 לחוק, הרי שאין היא חוסמת את דרכו של הילד עצמו להגיש תביעה נפרדת למזונותיו, ואף אם בפועל אירע דיון בעניינו כהלכתו בבית הדין הרבני.

אמנם אם ההורים המביאים את נושא מזונות הילדים לדיון בבית הדין הרבני בהסכמה ביניהם מכח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין, הרי שרק במקום שבו בית הדין דן בעניין זה כהלכתו ואף הוציא פסיקות בעניין נחסמה דרכו של הילד להגיש תביעה עצמאית לערכאה אזרחית.

אין ספק כי פסיקה זו פגעה בזכויות הצדדים המתדיינים ובפועל הכריחה אותם לקפוץ מערכאה אחת לשנייה במקום לסיים את ההתדיינות בערכאה אחת. אך לביה"ד הרבני לא נותרה הברירה והוא החל בעל כורחו לאמץ את גישה זו, (תיק 1197104/3.)

המהפך הגדול – התעשתות בית הדין הרבני הגדול:

ממש לאחרונה בסוף 2021, קם בית הדין הרבני הגדול, בתיק 1250217/3, והטיל פצצה תוך שהוא מחזיר עטרה ליושנה.

בפסק דין ארוך וסוער קובע בית הדין הרבני כי הלכה למעשה, בע"מ 7628/17 לא שלל כלל את סמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים, שכן דעת  השופט מזוז נשארה במיעוט לאחר שהשופט קרא לא הצטרף אליה וכל שכן לא השופט הנדל. ואדרבה, דעת הרוב קבעה כי הלכת שרגאי בכלל מחייבת, אך לא קיבלה ואשררה את עמדת המיעוט של השופט מזוז בנוגע לצמצום סמכות בתי הדין הרבניים, "ולכן היא אינה חלק מפסק הדין שהתקבל בדעת רוב וכל שכן שלא כ'הלכה מחייבת', גם לא ביחס לבתי המשפט ולא רק ביחס לבית הדין הרבני".

עוד הוסיף בית הדין לטעון כי הבע"מ לא ניתן במסגרת עתירה לבג"צ בהתאם לסעיף 15 (ד) לחוק יסוד השפיטה, ואף אם הוא מחייב את בתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר אין הוא מחייב את בתי הדין הרבניים.

לא זו בלבד, עמדתו של כב' השופט מזוז מהווה ביטול הלכות קודמות וותיקות של בית המשפט העליון, תוך חריגה מהכללים הנהוגים בבית המשפט העליון לעניין שינוי הלכות מחייבות קודמות.

בית הדין הוסיף וציין, כי "פסק דין זה פוגע בראש ובראשונה בבני הזוג עצמם הבאים להתגרש ומעל לכל בילדיהם. זאת, כאשר לאחר סגירת שאר העניינים הכרוכים בתביעת הגירושין בבית הדין הרבני, יאלצו ההורים להמשיך ולכתת רגליהם ולהיאבק בבית המשפט לענייני משפחה בהליכים משפטיים נוספים בעניין מזונותיהם. הליכים יקרים ומתישים, השואבים את כספם וכוחותיהם של הצדדים, ולא פעם אף מעצימים ומבעירים מחדש את אש המחלוקת ומעירים את הכעסים האמוציונליים במסגרת התגוששות בהליכים משפטיים נוספים אלה, אחר שכבר במעט שככו בעקבות פסק דין הכולל".

אולם, נדמה כי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בנושא זה וסוגיה זו הדנה בסמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים תעלה במסגרת עתירה לבג"ץ.